לכאורה, חטיבת הביניים בישראל היא שלב לימודי מאוד 'נמדד': מבחני מיצ"ב מבפנים, מבחני טימס ופיז"ה מבחוץ, נתנו לאורך השנים תמונה מקיפה על מצב המערכת. בכל שיטה ובכל נקודה, התמונה שהתקבלה די דומה – ההישגים נמוכים, אך בעליה מתונה, והפערים גדולים.
מבחני מערכת הם חשובים. הם נערכים אחת למספר שנים ומשתתף בהם חלק מהתלמידים. הם מדווחים לאחר זמן רב יחסית, בחתכים רחבים של מגזר, אזור ובית ספר. פרסומם מעורר שיח ציבורי שיוצר דינמיקה של ביקורת ודחיפה לשינוי ושיפור.
אולם במבט עומק, מבחני המערכת אינם מספיקים: הם לא נועדו לשמש כלי עבודה שוטף למורים ותלמידים; הם לא אישיים ולכן לא מניעים תלמידים להשקיע ולהתמיד; הם בודקים היבטים ספציפיים ולא נותנים תמונה כוללת על מוכנות.
כמו כן, ישנם קשיים נוספים: מבחני המיצ"ב לא הותאמו להקבצות, תכנית הלימודים לא התאימה למסגרת המושגית של פיז"ה, אין מבחן אישי קובע בסוף הלימודים בחטיבת הביניים ועדיין אין למורים כלי אבחון פנימיים שמאפשרים להם לבדוק התקדמות ומוכנות. משבר קורונה גרם לדחייה של מבחני מפמ"ר ששימשו את בתי הספר בשיקולי השיבוץ למגמות ורמות לימוד.